11/02/2026
זה בור הזבל שאנחנו חיים בו והוא מורכב ממושחתים, נהנתנים, חזירים (חבל דווקא חיה טובה) ו"אוכלי אזרחים"
היחצ"נים של אל על עבדו השבוע שעות נוספות. המשימה: להתחנן שבידיעות על כך שאל על ניצלה את כוחה המונופוליסטי בעת מלחמה כדי להפקיע מחירים ולעשוק את אזרחי ישראל לא תופיע תמונה של קני רוזנברג, בעל השליטה, אלא של מנכ"ל אל על הנכנס, לוי הלוי, שכלל לא היה המנכ"ל בעת שהחברה חמסה את לקוחותיה, או של המנכ"לית העוזבת, דינה בן טל גננסיה.
כל בר דעת יודע שניצול המלחמה להפקת רווחים הוא מעשה בזוי. על אחת כמה וכמה במלחמה כל כך קשה ונוראית. רשות התחרות קבעה שאל על הייתה בגדר מונופול ב–38 מתוך 53 קווים שהפעילה במשך שבעה חודשים שבהם נבדקו מחירי הכרטיסים. הרשות הודיעה על כוונתה להטיל עליה את הקנס המקסימלי האפשרי על פי החוק, 121 מיליון שקל, בכפוף לשימוע.
ברור שרוזנברג מעדיף לא להיות קשור לפרסומים האלה, ובטח שלא באנגלית — בוודאי שלא שנה וחצי אחרי שהוא כבר הסתבך בעסק אחר שלו עם הרשויות בארה"ב. רוזנברג אינו העושק היחיד. רק לפני שבוע פרסמנו ניתוח של מדד המחירים לצרכן ב–20 השנים האחרונות, שמראה כיצד מחירי הדיור והמזון התייקרו בעשרות אחוזים, והיום מפרסמת בן ירדן גל הירשהורן כי מאז תחילת ינואר ירד מחיר הקקאו ב-50% — ולמעשה מחק את כל העלייה שרשם במהלך השנתיים האחרונות. באופן שלא מפתיע כבר איש, חברות המזון הגדולות נאחזו בעלייה וייקרו את מוצרי הקקאו בשנה שעברה עד 20%, אבל כשהמחיר החל לרדת הן לא עידכנו את המחירים מטה.
התנהלות של חוסר כבוד, חמיסת ורמיסת הכסף של הציבור הישראלי אינה מאפיינת רק את חברות העסקיות. בשנים האחרונות אנחנו עוסקים ללא הפסקה ברמיסת החוק והנורמות על ידי נבחרי הציבור, השרים ומקורביהם. השבוע חשף יורם גביזון סיפור בריח חריף של זבל שעלה לציבור הישראלי מיליארד שקל: המשרד להגנת הסביבה הכריז על "אבן דרך היסטורית" עם בחירת קבוצת שפיר-בלוג'ן להקמת מתקן השבת אנרגיה מפסולת ברמת חובב בהשקעה של 1.5 מיליארד שקל, שיטפל ב-65% מהפסולת הביתית בדרום וייצר 50 מגה-ואט חשמל.
מנגד, מתקן סמארט ווייסט בראשון לציון, שהוקם בהשקעה של מיליארד שקל — בהם 200-250 מיליון שקל מכספי המשרד להגנת הסביבה עצמו — וזכה לרשת ביטחון ממשרד האוצר עלול להפוך לפיל לבן, רק מפני שהמשרד להגנת הסביבה בראשות סילמן מעדיף לא להיכנס לעימותים פוליטיים שלא בהכרח ישרתו אותה, עם ראשי ערים.
נו, יגיד בצדק הקורא, אלה זוטות ביחס למה שראינו כבר. הרי כולנו כבר יודעים שהקופה הציבורית נחטפת לצורך מימון מקורבים ומשרות לחברים. זה לא מישהו התפלא שישראל התדרדרה למקום ה-35 במדד השחיתות העולמי שהתפרסם היום. הרי רבים מהאזרחים משוכנעים שקשרים חשובים מכישורים, וממש לא מתרגשים מזה שעוד מישהו, גם אם הוא נושא משרה ציבורית רמה, עושה לביתו או מקדם את ענייניו.
הנה, שר הכלכלה ניר ברקת, מי שלא הצליח (וגם לא ממש ניסה) להילחם ביוקר המחיה, הכריז רק לאחרונה על תוכנית מפוקפקת בשם "הסל של המדינה". הרעיון אווילי: תנו סל מחירים זול וקבלו פרסום בשווי 50 מיליון על חשבון משלם המסים. ואם זה לא מספיק טיפשי - גם הסיסמה, "הסל של המדינה", באופן מפתיע (או לא), דומה (שלא לומר: זהה) לסיסמה של הרשת של רמי לוי - המזוהה גם הוא עם הליכוד. זה היה כל כך מהמקפצה, שבסוף אפילו רמי לוי בעצמו הודיע היום שלא ייגש למכרז.
מי הרוויח? קרפור. הרשת בבעלות חברת אלקטרה צריכה של האחים זלקינד, היחידה שניגשה למכרז, תקבל על חשבוננו 50 מיליון שקל לפרסום.
ערימות של מחקרים מראים כי השימוש בתקציבים ציבוריים למטרות שאינן תמיד עולות בקנה אחד עם האינטרס הכלכלי הרחב, וחלוקת משרות שלא על בסיס כישורים, עלולים לפגוע ביעילות הכלכלית ולגרום לבזבוז כספי ציבור. שחיתות אינה רק קבלת שוחד או עבירה פלילית אחרת — היא גם חוסר היכולת של הממשל להתמודד ביעילות עם מונופולים וריכוזיות במשק, כאשר קיימים ניגודי עניינים. שחיתות פוגעת באמון המשקיעים בשווקים — מה שעלול בישראל להוביל לפיחות בשקל ולהתייקרות מוצרים מיובאים.
מדד השחיתות משקף את האמון במערכת השלטונית והציבורית. ככל שהאמון יורד, כך עולה החשש לפגיעה בכלכלה וביוקר המחיה. ובסופו של דבר, האזרח הישראלי משלם את המחיר. הוא משלם מסים שמממנים מערכת שאינה תמיד יעילה, והוא משלם מחירים גבוהים יותר בסופר ובחשבונות הבית, כתוצאה מפגיעה בתחרות ומיעילות כלכלית ירודה.
