22/08/2026
שבת בבוקר - להרים את הכפפה…
או רגע… סליחה, את הקקי💩
פתאום שמתי לב שהכלב שוכב וממתין בשקט מופתי על הרצפה, חגור ברצועת הטיול, והיא מתמהמהת ומחפשת שקית.
״מה הקטע שלך?״ אני שואל. ״יש שקיות בתוך המתקן שמחובר לרצועה.״ מפחד שעוד רגע היא תתחרט ותטיל עלי את משימת טיול הכלב.
״לא, זה לא מספיק,״ היא עונה.
ואני, בצחוק, שואל: ״כמה קקי את מתכננת להרים בדיוק?״
ואז היא עונה, בלי למצמץ:
״כל קקי נטוש לאורך הטיול שלנו יורם ויושם לאחר כבוד בשקית. אני רוצה מסלול טיול נקי, מרנין ומשמח.״
ועוד היא מוסיפה, בנחרצות:
״לא יכול להיות שנתרגל לחיות בזבל ובטינופת. אני לא אתן לזה יד.״
לאורך מסלול הטיול שלה וחיי נמצא גם גן ילדים. המולת הדיבור של הילדים תמיד משמחת אותה, וכאן היא מקפידה במיוחד על קלה כחמורה. כי מה יעשה ילד קטן, שבדיוק יוצא מהגן, כשמישהו אחר, ללא שמץ אחריות, השאיר קקי נטוש על המדרכה? למה שהמפגש הראשון שלו עם העולם בחוץ יהיה עם קקי, לכלוך וריח?
בכל זאת, יש גבול לכמות שיעורי החיים והטבע שילד צריך לקבל.
ומסתבר שלא רק קקי היא מרימה.
היא מרימה גם כל פיסת נייר וכל חתיכת זבל שהיא פוגשת בדרך.
״ועוד אתה בכלל שמת לב כמה העיר שלנו מלוכלכת לאחרונה?״ היא שואלת.
האמת? לא ממש.
אבל מרגע שהיא אמרה את זה, פתאום ראיתי הכול: בדלי סיגריות, עטיפות פלסטיק, ניירות, קקי נטוש ומשום מה — המון מגבונים.
באמת, המון מגבונים. כאילו העיר כולה החליטה לנהל אורח חיים של תינוק.
חוסר באיכות חיים מכבה את הרוח. אנחנו מלמדים את עצמנו להתעלם, להתרגל, לקבל בהכנעה את המצב שבו שום דבר כבר לא מתפקד כמו שצריך. אנחנו אומרים לעצמנו ״ככה זה״, ובשפת הרחוב — אף אחד לא שם.
ולמה בכלל שמישהו יתאמץ וישנה? הרי אם כולם מתעלמים, אפשר לקרוא לזה ״נוף עירוני״ ולהמשיך הלאה.
אבל לשמחתי, היא עדיין בעלת עקרונות.
עדיין מרימה קקי.
עדיין מרימה לכלוך.
עדיין אכפת לה.
והאכפתיות הזאת היא לא עניין קטן. היא תזכורת לכך שהמרחב הציבורי אינו שטח הפקר, ושאחריות אישית לא מתחילה ונגמרת בדלת הבית. היא מתחילה גם במדרכה, בגינה, בשביל ובכל מקום שבו כולנו חיים יחד.
היא עושה את זה כדי לשמח את עצמה, את מי שיבוא אחריה, ובעיקר את ילדי הגן, שלא יפגשו מיד עם צאתם מהגן מוקדי לכלוך וריח.
כי ילד קטן צריך לצאת מהגן ולגלות עולם של צבעים, עצים ואנשים — לא מסלול מכשולים ביולוגי.
ואולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים: פחות תלונות על כך שמישהו אחר לא מנקה, ויותר אנשים שמבינים שגם פעולה קטנה שלהם משנה את המקום שבו כולנו חיים. לא צריך לחכות לעירייה, לשכן או ל״מישהו שאחראי על זה״. לפעמים האחריות היא פשוט להרים שקית, להרים נייר, להרים קקי — ולהמשיך ללכת עם הידיעה שעשינו את הדבר הנכון.
אז אני מציע לכולנו להרים גם את הכפפה…
סליחה, את הקקי. 😄
ולהשתדל לשמור על רשות הרבים ועל המרחב הציבורי כאילו הם הבית הפרטי שלנו.
כי בסופו של יום, החוץ הוא באמת הבית של כולנו.
וכן, כולנו רוצים ארץ ישראל יפה🙏🏻
לזמנים טובים ורוגע… הלוואי!
ד”ר גיורא היימן
ד”ר רות עברי
ד”ר אודליה פורטנוי
ד”ר אן לב-ארי
ד”ר דיאנה פרנקלך
והאחיות והאחים:
עדן אשכנזי
אור היימן
ריטה קונדרטיוק
עלמה לוי
עדי ביטון
גיא טננבאום
ואור שקד.
והמוטו שלנו, כתמיד:
תהיו בעיקר טובים.
“אמצו חתול או כלב, חולדה או דג זהב – ותגלו שהחיים נעשים שלווים ונפלאים יותר.”
זו בהחלט אחת הדרכים להגיע אל האושר.
מרפאה ומרכז רפואי וטרינרי לחיות
מחמד - ד”ר גיורא היימן, חולון 🦆
